מדינת ישראל-משרד הביטחון ואח' נ' באב אל זקאק אגו"ש חקלאית ואח'

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל:

א. רקע:

1. פסק דיננו זה ניתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79 א [א] לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984. על פי הסכמתם של בעלי הדין - שלא כמקובל – במסגרת זו, עלינו לנמק את פסק דיננו, וכך נעשה.

2. עניינו של ערעור זה שבפנינו, נוגע לדרך שנסללה ברמת הגולן. הדרך נסללה לפני עשרות שנים, כאשר בשנת 1971 ניתן לגביה צו תפיסה על ידי המפקד הצבאי של צה"ל. צו זה עדיין עומד בתוקפו, ומעמדו כשל דין מכוח תחיקת הביטחון, כפי שאפרט בהמשך. קטע הדרך, הידוע כ"דרך מספר 10", נתפס על ידי כוחות צה"ל מכוח צו התפיסה האמור, ואמור לשמש כדרך לצרכים צבאיים, המובילה אל קו המגע ברמת הגולן, באזור הר ורדה.

3. הדרך האמורה שימשה, בין היתר, גם את תושבי הישוב בוקעתה, כדרך מעבר למטעיהם, הנטועים באזור קו הפסקת האש ברמת הגולן. תושבי בוקעתה הנ"ל מאוגדים במסגרת האגודה – המשיבה וזו מטפלת, בין היתר, גם בדרכי הגישה למטעיהם.

4. בשנת 2006 הוגשה בקשה על ידי המשיבה לריבוד הדרך למטרות שינוע תנובת המטעים באמצעות כלי רכב חקלאיים. לשם כך, פנתה האגודה וקיבלה היתר לריבוד הדרך במצעים ביום 24.1.06. המשיבה סללה את הדרך באספלט למרות שביקשה וקיבלה היתר לריבודה במצעים בלבד.

מאז נסללה הדרך באספלט, היא שימשה את חברי המשיבה – מבלי שכוחות צה"ל עשו בה שימוש למעבר טנקים.

5. בסוף חודש אוגוסט 2007 נערך באיזור תרגיל של צה"ל, במהלכו נעו על הדרך כוחות משוריינים של צה"ל וביניהם טנקים, אשר נעו על קטע של 2.5 ק"מ מתוך הדרך, וגרמו לה לנזק רב.

6. נוכח פגיעה זו, הוגשה תביעה בבית המשפט קמא, בה תבעה המשיבה את עלויות שיקום הדרך, אשר הוערכו על ידי שמאי מטעמה ביותר מחצי מליון ₪.

ב.פסיקתו של בית משפט קמא

7.בית משפט קמא קיבל את תביעת האגודה והורה למדינה לפצות את התובעת על הנזק שנגרם לה בגין נסיעת טנקים על הכביש בניכוי אשם תורם של האגודה, על שסללה את הכביש באספלט ללא היתר וללא תיאום עם צה"ל.

8.בית המשפט קמא קבע, כי הכביש, שהתוואי שלו מצוי במקום מזה עשרות בשנים, נתפס על ידי צה"ל בשנת 1971 מכוח צו התפיסה, שעודנו בתוקף. נקבע כי הכביש מהווה קטע מ"דרך 10", אשר נתפסה בשנת 1971 על ידי צה"ל לצרכים צבאיים וזאת על פי צו התפיסה שהינו בעל מעמד של דין (תחיקת בטחון), ועודנו בתוקף.

9.לאחר צו התפיסה, סלל צה"ל את הכביש באספלט והכשיר לצדו דרך טנקים מעפר, מתוך ידיעה שנסיעת טנקים על האספלט עלולה לקלקלו.

10.ברבות השנים, הפסיק צה"ל את השימוש בדרך הטנקים. בעקבות זאת ובמהלך השנים, הרחיבו החקלאים - שהינם חברי האגודה – המשיבה, ללא התנגדות צה"ל, את מטעי התפוחים הנטועים בשוליו, ושתלו עצים גם על דרך הטנקים.

11.מזה שנים ארוכות לא עשה צה"ל שימוש בדרך הטנקים ולכל הפחות מאז שנת 1999, משמע - כ-7 שנים לפני הגשת הבקשה לריבוד הדרך, דרך הטנקים לא הייתה קימת ונותר רק הכביש.

12.המשיבה הגישה בקשה לסלול את הכביש, ולשם כך קיבלה, בהסכמת המערערת, היתר בנייה שכלל אישור לריבודו במצעים בלבד ולא סלילה באספלט. חרף האמור לעיל, סללה המשיבה בשנת 2006 את הכביש באספלט. משמע – פעלה שלא על פי ההיתר.

בית המשפט קמא קבע כי, בנסיבות אלה לא הוכח שצה"ל ידע, בעת הגשת הבקשה, כי בכוונת המשיבה לסלול את הכביש באספלט. אף אין לראות באי התגובה מצד צה"ל כהסכמה לסלילת הכביש באספלט, אלא לריבודו במצעים בלבד.

13.עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, קמה חובת זהירות קונקרטית של צה"ל כלפי חקלאי המקום והאגודה.

לשיטתו, הנזק העלול להיגרם לכביש אספלט עקב נסיעת טנקים עליו, הוא סיכון בלתי סביר, אשר צה"ל יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשותו, ומן הראוי היה שינקוט באמצעי זהירות כדי למונעו.